עמיעד טאובמדינת ישראל 2019 הנתונים: האוכלוסייה מתבגרת, אנשים חולים יותר גם בגילאים צעירים, הטכנולוגיות הרפואיות והתרופות מתייקרות , מספר הרופאים המסיימים לימודי רפואה בירידה, מספר האחיות לנפש הינו זוועתי, כמות מיטות האשפוז מבישה ומקרי הרשלנות הרפואית עולים בקצב קבוע. במקביל קיים מעבר מייצר פערים חברתיים לטובת שירותי בריאות וביטוחים פרטיים שמשאירים את החולים של הרפואה הציבורית מול שוקת שבורה.
על פי נתוני משרד הבריאות אם טיפול בחולה סרטן עלה לפני כעשור כשלושים אלף שח היום הוא עולה כמאה אלף שח זאת בעוד בתקציב מערכת הבריאות חסרים כשלושים מיליארד ש"ח וקצב עליית תקציב הבריאות אל מול הצרכים הינו מהנמוכים במדינות המתפתחות וזה סיפורה של מערכת הבריאות בישראל.
בשביל לסבר את האוזן ההוצאה הלאומית שלנו על בריאות למרות התבגרות האוכלוסייה עלתה בעשור האחרון באחוז בודד ונמצאת בתחתית המדינות המתפתחות בעוד במספר ביטוחי הרפואה הפרטיים אנחנו בצמרת. ערבות הדדית? לא בבית החולים שלנו?
חשוב להבין כי אין הבדל בין השקעה בתשתיות הרכבת הקלה לבין השקעה בבריאות ולהפך. השקעה במערכת בריאות ציבורית טובה זמינה ואיכותית יותר תביא בהכרח לחיסכון כספי בטווח הארוך אבל זה לא ממש מעניין את הקברניטים שלנו.
תכנית הבראה
צו השעה הינה תכנית הבראה למערכת הבריאות אבל בעוד במרבית מדינות המערב תיק הבריאות הוא תיק נחשק ונושא הבריאות הינו חשוב ועומד על סדר היום אנו נמצאים חודשים ספורים לקראת בחירות ואף פוליטיקאי לא מציג מצע בתחום הבריאות או הרווחה, אף קמפיין לא עוסק בבתי החולים וגם לא בעובדים הסוציאליים ויתרה מכך אף מועמד לא בוחר להעלות את הנושאים החברתיים על סדר היום וכך נותרים שוב תיקי הבריאות, הרווחה והחינוך המיוחד הילדים החורגים של מדינת ישראל ומערכת הבחירות. ילדים יתומים שאף אחד לא רוצה לאמץ.
הפער בין חשיבות הבריאות לציבור הרחב לבין היחס אליו במפלגות זועק לשמיים ובמדינה בה מערכת הבריאות צריכה לתת מענה גם למקרי חירום כולל פיגועים ומלחמות נדמה כי הרע עוד לפנינו.
לא רק שאין מי שיכסה את הזקנה ששוכבת במסדרון ויכולה להיות האמא הסבתא או השכנה של כל אחד מאיתנו למרבה הצער אף אחד גם לא מעוניין לקנות לה שמיכה.