מהביקור בארץ ישראל בשנת 1936, השהייה במחנה הריכוז בדכאו ובגטו קובנה, הקמת בית הספר לפליטות בלידינגה שבשטוקהולם, המפגש במחנה הפליטים שהקים הברון רוטשילד בפונטנבלו שבצרפת ועלייתם ארצה ב27.04.1948 בדיוק היום שבו שוחררו מהמחנות.סיפורם של ניצולי השואה, ד"ר נתן מרון מרקושביץ וחיה מרון.
לכתוב ולא לשכוח
סיפור השואה של משפחתי מתחיל ומסתיים בארץ הקודש.בשנת 1936 עלו ארצה באוניה שתי אחיותיה של סבתי, חיה מרון ע"ה. האחת למדה סיעוד בבית החולים הדסה שהיה בי"ס הראשון לאחיות שהוקם בארץ ברחוב בלפור בתל אביב והשנייה הפכה לחלוצה בקיבוץ כנרת.באותה השנה הכירה האחות את דוד פרטיזן מצ'כיה והתארסה וסבתי נשלחה אליו מקובנה הרחוקה עם מזוודה מלאה בכלי כסף על מנת לספק את הנדוניה המבוקשת. לאחר חופשת קיץ טובה שכללה נסיעה ברכבת העמק חזרה לבית משפחתה בקובנה, הפכה למורה בגימנסיה העברית אשר במחזור הראשון שלה למדה המשוררת לאה גולדברג ונקלעה לאימת המלחמה בגטו קובנה.
בשואה היא איבדה את הוריה ושאר אחיה (שמו השני של אחי הצעיר הינו אמיר על שם ארבעת אחיה שמתו(אהרון, מרדכי, יהודית וריקלה ) ולפני מספר שנים גילינו כי סבתי הייתה נשואה אז וגם בעלה הראשון נרצח בגטו.
בדרך לא דרך שרדה סבתי את הגטו ואת מחנה הריכוז בדכאו ועם השחרור עלתה על ספינה לשבדיה הרחוקה שפתחה את שעריה ל-20,000 ניצולים. הספינה הופצצה ע"י חיל האוויר הרוסי וכך הגיעה סבתי פצועה בנפשה ומלאה רסיסים בגופה לאי לידינגה הסמוך לסטוקהולם במדינה הסקנדינבית.
באי לידינגה שהו באותה העת הרב שלמה וולבה נציג ועד ההצלה, והרב בנימין זאב יעקבזון, רבה של סטוקהולם שקיבלו על עצמם להקים בית ספר לפליטות. סבתי גויס כמורה לעברית ויחדיו שיקם הצוות והשיב לחיק היהדות מאות פליטות יהודיות צעירות שחלקן גדלו בבתים נוצריים והתנתקו מיהדותם. לאחר מספר שנים החלו הבריטים לחלק סרטיפקטים (אשרות הגירה) ואט אט החלו הבנות לעלות ארצה לא לפני שמורתם לעברית תרמה מניסיונה והסבירה כי בניגוד לשבדיה הקרה בארץ הקודש זורחת השמש.
בדמייך חיי
לאחר מספר שנים בשבדיה עברה סבתי לצרפת על מנת לשמש כמורה באחוזה שתרם הברון רוטשילד בפונטנבלו לפליטים ושם הכירה את סבי ד"ר נתן מרון מרקושביץ ז"ל שסיים לפני המלחמה את לימודיו בסורבון נסע לבקר את בני משפחתו בליטא ונקלע לתופת, גם הוא שרד את מחנה הריכוז בדכאו ואף שהה בגטו קובנה מבלי להכיר את סבתי שהייתה אז נשואה טרייה. ב27.04.1945 שוחרר ממחנה הריכוז ועם המלצה אישית שקיבל מהרבי מלובביץ (שלמד הנדסת חשמל בסורבון בצרפת וברח לניו יורק ב1941 ) התקבל לשמש כרופא בכפר של רוטשילד.
במשפחתנו עובר מדור לדור סיפורו של סבי על משמעות הפסוק מספר יחזקאל "בדמייך חיי" שהפך למציאותי בגטו קובנה בשנת 1942 כאשר סבי ז"ל אפה בדרך לא דרך מצות בגטו והלך למוסרם לאחיינים הפעוטים שבשל הקור העז נסדקו שפתותיהם ובעת שנגסו החלו שפתיהם לשתות דם יהודי שנזל על המצה הקפואה.
לאחר שהגיע אישור מליטא כי בעלה אכן נרצח הם התחתנו כאשר שניים מחסידי חב"ד משמשים כעדים וב 27.04.1948 עלו יחדיו ארצה והקימו משפחה יהודית חדשה.
שנתיים קודם לכן זכתה סבתי לשמש כצירה בקונגרס הציוני ה-22 בבזל. בשנת 2014 נבחרתי אני לשמש כציר וכחבר הוועד הפועל בקונגרס היהודי הל"ז שהתכנס בירושלים הרגשתי את סגירת המעגל של משק כנפי ההיסטוריה היהודית.אנקדוטה מעניינת הינה כי חברי הקונגרס ה-22 קיבלו את ההחלטה הראשונית על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ויציאה למאבק בבריטים ודחו את תוכנית מוריסון גריידי לחלוקת הארץ מה שהוביל להתפטרותו מנשיאות הקונגרס של נשיאה הראשון של מדינת היהודים, ד"ר חיים ויצמן ז"ל שהתנגד למאבק בבריטים על הארץ שלנו שסיפור תקומתה לא תם ולא נשלם.